יום ראשון, 5 ביוני 2011

על נפנים - העברה מהבלוג הישן סטודיו צועניקה


היום אני 
 

 
פורסם ב-5 ביוני 2011, 10:26 במדור אישי
 
כאשר יגורתי בא לי...
הפחד הנורא הזה שאני חושבת שאין בנאדם שלא נתקל בו, שהוא יפול ברחוב ואיש לא יעזור....התגשם אצלי הבוקר.
האמת היא שקמתי בתחושה לא טובה הבוקר. במשך דקות ארוכות התהפכתי מצד לצד וחיפשתי תירוץ למה כן להישאר בבית. אך היות ובסוף השבוע אני גם ככה אמורה להיות בחופשה קצרה, שינסתי מותנים, קמתי התלבשתי וכהרגלי מידי יום ראשון אירגנתי את חבילת הניירת להשלכה בפח מיחזור הנייר, וכאן כנראה הייתה השגיאה שלי.
הגיע זמני לצאת לדרך, ורק לאחר שנעלתי את דלת הבית הבנתי שחבילת הניירת לא בידי. היססתי ...לפתוח לא לפתוח את הדלת בחזרה...ולאחר מס' שניות פתחתי שוב את הדלת לקחתי את החב' בלב לא שלם ...אך מתוך תחושה שאם לא אקח אותה איתי, אתעצל יותר מאוחר ופשוט אשליך אותה בפח האשפה של הבניין ,,ואסבול שבוע שלם מייסורי מצפון.
לבסוף יצאנו אני והחבילה לדרך כאשר אני כבר הולכת בצעדים מהירים כדי לא להחמיץ את האוטובוס למקום עבודתי ועדיין  להספיק להניח את החבילה בפח מחזור הנייר. לא הייתי עם נעליים גבוהות, הייתי לבושה בבגדים מאד נוחים וקלים  סגנון ספורט אלגנט החביב עלי, אפילו התיק האישי שלי באופן חריג (נו בכל זאת אחרי שבת) היה קל מהרגיל.ולמרות כל אלה חשתי (לא ראיתי היות וחבילת הניירת הייתה גדולה דייה כדי להסתיר לי חלק מהדרך) שאני עולה על משהו, כנראה אבן, ניסיתי להתייצב אך רגלי הסתובבה ואני מצאתי את עצמי בתוך שניות שרועה על המדרכה , כאשר התיק שלי , חבילת הניירות, ושקית האוכל מפוזרים בכל עבר.
הכאב היכה בי במיידי. מעוצמת הכאב לא יכולתי לזוז דקות ארוכות. הדמעות הציפו את עיני. עברה לידי אישה ואני שאבתי עידוד קל מתוך מחשבה שהיא תעצור ותראה אם אפשר לעזור לי. היא לא עצרה.. ראיתי אותה מביטה בי ומסובבת את ראשה  לכיוון אחר וממשיכה בדרכה. אישה אחרת הגיעה מכיוון שני...אמרתי לעצמי זו בטח תשאל אותי אם הכל בסדר...כמה תמימה הייתי...היא פנתה לחצות את הכביש במקום אסור לחצייה...כמה אירוני .. העדיפה לסכן את עצמה ולא חלילה לשאול אם אני זקוקה לעזרה...
כשאישה שלישית חלפה לידי והעדיפה לבדוק את מצב הציפורים בשמיים והאם המכוניות חונות במקומן, הבנתי שאם אין אני לי מי לי...אספתי את עצמי  בכל כוחותי  לקום חזרה על רגלי. תוך כדי כך אני קולטת בחור רץ לעברי מצדו השני של הרחוב וכולו מתנשף מגיע אלי , צדיק אחד בסדום שמהמקום בו עמד באמת יכל היה להתעלם ממה שקרה לי ובכל זאת...- גברת.. גברת.. את צריכה עזרה?...כבר לא הייתי צריכה ...כבר עמדתי על רגלי..אבל מההכרת תודה פשוט התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה...תוך שאני מנענעת בראשי לשלילה ומנסה בכל כוחי להעלות חיוך עצוב .. זה בסדר אני כבר בסדר..
***********************************************************************
למה אני מספרת לכם את עוללות בוקר זה?...
כשאנחנו שומעים סיפורים כאלה ממכרים חברים או מסתם זרים, אנחנו מצקצקים בשפתינו לאות הזדהות ואולי מוסיפים מילה או שתיים בסגנון איזה אנשים רעים יש במדינה הזו. אבל האנשים האלה זה אנחנו...אנחנו מזדעזעים כשקורה מקרה קיצוני דוגמת נהג האופנוע שהופקר למותו בכביש דרך השבעה לפני מספר שנים וסתם כואבים מקרים שהסתיימו בנזקים קלים יותר. אבל כנראה שאנחנו צריכים לבדוק מה אנחנו עושים כשאנחנו נתקלים במקרים כאלה כאשר אנחנו אלה שיכולים להגיש עזרה....
אני יודעת שיש כאלה שיאמרו - אנשים מפחדים היום להגיש עזרה...לא יודעים באיזה תגובה ייתקלו... ואני אומרת.. זה לא תירוץ...אפשר להסתכל על הבנאדם .. ויותר מזה גם אם מדובר בשיכור/נרקומן/הומלס וכו'.. תמיד אפשר להרים טלפון  לשירותי הצלה..לא לנטוש.. לפעמים פגיעה קלה שאם לא הוגש לה עזרה ראשונה בזמן יכולה להפוך מהר מאד לפגיעה קשה שיכולה להסתיים במוות... מוות מיותר שיכול היה להימנע מלכתחילה..
אני יודעת שאני אומרת כאן דברים קשים ואולי אפילו קצת מקצינה את חומרת הדברים, אבל כרגע , בעצם לא כרגע אלא כבר די הרבה זמן, מה שאני מרגישה זה שהחברה שלנו איבדה את הרגש. נכון שהתחושה מוחצנת היום בגלל האירוע האישי שלי, אבל חשוב שנזכור כולנו שכל אחד יכול למצוא את עצמו נופל יום אחד  במובן כזה או אחר, וזקוק לעזרת האחר. וכל אחד מאיתנו  היה רוצה למצוא מישהו שיגיש לו עזרה באותו רגע, גם אם העזרה תסתכם במילת נחמה קטנה...
ותחשבו על זה...

אין תגובות: